פסק-דין בתיק ע"א 33073-07-12

1.         אזרח, עורך דין, תושב ירושלים (להלן - "התובע"), הגיש תביעה בסדר דין מהיר נגד עיריית ירושלים (להלן - "העירייה"), כאשר מהות התביעה היא לשון הרע ונזיקין וסכום התביעה הוא 75,000 ש"ח.

מהות התביעה בקצרה, היא כי התובע מכר קטנוע לצד שלישי. ביום 13.4.11, בעת ניסיון לבצע את עיסקת המכר בבית דואר, הוברר כי יש עיקול על הקטנוע שהוטל על ידי העירייה בשל חוב של האזרח לעירייה. לטענת האזרח נגרמה לו בושה רבה באותו שלב, וזאת עילת לשון הרע.

כמו כן, טען התובע כי פנה לעירייה ביום 17.4.11, וטען שהעיקולים הוטלו בגלל דוחות חניה לרכב אחר ולא לקטנוע, וביקש להמיר את העיקול ולהעבירו לשני כלי רכב אחרים ששוויים למעלה מפי חמישה משווי הקטנוע, העירייה לא הסירה את העיקול על הקטנוע. כל ניסיונותיו להסדיר את הנושא גם בטלפון לא הועילו. העיקול הוסר לבסוף רק לאחר הגשת התביעה (שהוגשה ביום 15.6.11), ביום 16.2.12, מבלי ששולם החוב, ולדברי העירייה הדבר נעשה כאקט של רצון טוב. אף על פי כן טוען התובע כי בעניין זה נגרמו לו נזקים.

2.         לאחר דיון הוכחות שהתקיים בבית משפט השלום בירושלים, בת"א 23800-06-11 ניתן פסק דין על ידי סגן הנשיאה, כב' השופט גד ארנברג, ביום כד סיוון תשע"ב (14.6.12), שבו חייב את העירייה לשלם לתובע 5,000 ש"ח, ללא קביעת הוצאות, לאור ההפרש בין הסכום הנתבע לבין התוצאה.

3.         שני הצדדים לא היו מרוצים מפסק הדין. העירייה הגישה ערעור וביקשה לבטל את החיוב. האזרח הגיש ערעור וביקש כי סכום הפיצוי  יוגדל, מבלי שנקב סכום מוגדר.

4.         לאחר שהצדדים התחילו לטעון בישיבה הקודמת, ניתנה על ידי החלטה לפיה יוגשו תצהירים משלימים על ידי העירייה, תוך מתן אפשרות לב"כ התובע לחקור את העדים (ראה: החלטתי מיום ו כסלו תשע"ג (20.11.12), עמ' 8 לפרוטוקול).

5.         התצהירים הוגשו וב"כ התובע הודיע שהחליט לא לחקור עליהם, תוך שהוא מסתמך על הראיות בבית משפט קמא.

6.         התמונה העולה מפסק הדין היא כי הטלת עיקול מהווה פרסום לשון הרע, אך לנתבעת עומדת הגנה של אמת דיברתי, "שכן התובע לא הצליח להוכיח שהוא לא קיבל את הדוחות וההתראות שנשלחו לו, לפי כתובתו הרשומה בנסיבות שאינן תלויות בו" (עמ' 3, שורות 10-11 לפסק הדין). כמו כן עומדות לעירייה טענות הגנה אחרות בתחום איסור לשון הרע. מסקנת בית משפט הייתה כי "מתוך המסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולתצהיר הנתבעת עולה כי הנתבעת עשתה את כל המוטל עליה בטרם החלה בהליכי גביית החוב לפי פקודת המיסים, גביה, ומשכך עומדות לה ההגנות כאמור" עמ' 3, שורות 16-17).

7.         לכאורה, בכך הייתה התביעה צריכה להידחות. אך, פסק הדין ממשיך וקובע כי "חרף האמור, האופן שבה ננקטו הליכי הגביה, כאשר לא נמסרה לתובע הודעה על הטלת העיקול על האופנוע, ולמצער לא נבדק שהתובע יודע על הטלת העיקול על האופנוע, יש בהן כדי להקים עילה של רשלנות" (עמ' 3, שורות 20-22).

בית משפט קמא קבע כי מוטלת חובה על רשות לוודא שהאזרח יודע בפועל על ההליכים הננקטים נגדו ויש לוודא שהאזרח קיבל בפועל את ההודעה על פי פקודת המיסים, גביה. בנוסף לכך נקבע כי ראוי לפעול לגביית החוב בדרך עיקול בבנק לפני הטלת העיקול על האופנוע, במיוחד כאשר מדובר בקנסות. בהקשר זה מוזכרת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפיה יינקטו הליכי גבייה פסיביים, כגון: הטלת עיקול על רכב, רק כשהליכי גבייה אקטיביים, כגון עיקול בבנק, לא צלחו (עמ' 3 - עמ' 4 לפסק הדין).

בית משפט קמא הוסיף כי הייתה רשלנות תורמת משמעותית של התובע שלא הסדיר את תשלום הקנסות בזמן ולא הביא עדים ולכן גובה פיצוי לזכות התובע הועמד על סך 5,000 ש"ח, כאשר מסכום זה יש לקזז את סכום חובות התובע בגין דוחות חניה, והיתרה תשולם לו בתוך 30 יום (עמ' 4, שורות 15-16 לפסק הדין). נמסר לי כי אכן דבר זה בוצע.

8.         פסק הדין אינו מתייחס כלל לעילת הרשלנות השנייה של התובע בדבר אי הסרת העיקול.

9.         בדיון היום, לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי שוב בתצהירים, הגעתי למסקנה כי גם ברמה העובדתית ובעיקר ברמה הנורמטיבית, יש לקבל את ערעור העירייה ביחס לפסק הדין הכתוב, ומאידך גיסא, לקבל את ערעור האזרח התובע על אי פסיקת פיצויים לזכותו בגין אי הסכת העיקול.

10.        העירייה שמה דגש בנושא המרכזי על נוהלי העירייה והתאמתם לפקודת המיסים גבייה. אכן, לאחר שראיתי את התצהירים הגעתי למסקנה שהעירייה פעלה כדין בכל הקשור להודעה על החוב, וזאת על פי נספח ג לתצהיר אביבה מיטל, שהוא האסמכתא לאמור בסעיף 11 לתצהיר, לפיה העירייה שלחה לתובע דרישות לתשלום חוב החניה. משכך, התמלאו הדרישות האמורות בסעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה), אשר קובע כי אם אזרח אינו משלם חוב לרשות שלטונית, יש לשלוח לו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו, ולא פרעו. אם דרישה זו מולאה, כאמור ברישא של הסעיף, חלה הסיפא של הסעיף לפיה פקיד הגביה ייתן כתב הרשאה לגובה מיסים לדרוש מהחייב לשלם את חוב, ואם לא ישלמו, ניתן לגבותו על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב.

11.        ואכן, העירייה פנתה לבנק, הטילה עיקול ולא הצליחה לגבות, ואז הטילה עיקול על הקטנוע והודיעה על כך לאזרח (נספח ז לתצהיר אביבה מיטל, שהוא גם נספח א לתצהירו של מאור מורני). בעניין זה מקובלת עליי עמדת העירייה כי אין חובה משפטית לעשות זאת והדבר נעשה מעבר לצורך ומכל מקום אין חובה על העירייה לוודא שהאזרח יודע על העיקול אם הוא קיבל הודעות על החובה והחליט לא לשלם אותם עקב עומס זמן ועיסוקים אחרים שיש לו (בעניין זה אני מצטט את סעיף 10 לכתב התביעה "אלא שהתובע, בהיותו אדם עסוק, לא מצא את הזמן לטפל בכך וסבר כי ככל הנראה מדובר בגבייה של דוחות חניה שצבר ועל כן לא פעל בעניין").

12.        ברמה הנורמטיבית, לא מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא ואף לא גישתו של היועץ המשפטי לממשלה. אני סבור כי עיקול בבנק הוא הרבה יותר חמור מאשר עיקול על רכב. לכן, אם בי היה הדבר תלוי, הייתי מטיל עיקול על רכב לפני הטלת עיקול על חשבון בנק. אוסיף ואומר בהקשר של תיק זה, שבו מוגשת תביעה כפולה, הן ללשון הרע והן לנזיקין, כי לשון הרע העלולה להיגרם לאזרח, שהוא עורך דין, כאשר מוטל עליו עיקול לחשבון הבנק ופקידי הבנק יודעים על כך, הוא הרבה יותר חמור מאשר לשון הרע אקראית שנוצרה ביחסים בינו לבין קונה מזדמן של הרכב.

13.        לפיכך, אם הייתה ניצבת בפניי מערכת העובדות, עד יום 13.4.11, הייתי מקבל את עמדת העירייה, ובעקבות זאת מקבל את ערעור העירייה.

14.        אולם, בתיק זה , כפי שעולה מהחלק השני של כתב התביעה, שמשום מה לא זכה להתייחסות  בפסק הדין, נהגה העירייה באופן בלתי סביר כלפי התובע, בכך שסרבה להסיר את העיקול מהקטנוע ולהמירו לעיקול על כלי רכב. היא הסכימה לך רק לאחר תשעה חודשים, וזאת רק בעקבות הגשת התביעה.

15.        לא הוגשו ראיות ספציפיות לגבי הנזק שנגרם לתובע בגין אי הסרת העיקול. כפי שהעיר בית משפט קמא, הקונה לא הובא להעיד על ידי התובע, ולכן לא ברור אם  במערכת היחסים בין התובע לבין הקונה נגרם נזק לתובע עקב אי העברת הבעלות.